כותבת המאמר: יהודית אוביץ - 7 שנים מורה במגזר הדתי
התלבושת האחידה של המורים.
איך כל שנה זה קורה.
המורה נכנס לכיתה ואז , מבנאדם עם אהבות, רצונות ושאיפות הוא הופך
להיות מורה.
מורה לא צוחק.
מורה לא מחייך.
הוא כאן בשביל להעביר את החומר
והתלמידים כאן כדי לספוג את החומר הזה.
אבל,
למה?
למה חדר המורים כל כך מופרד מהילדים כדי שחס וחלילה הילדים לא יראו את
המורים אוכלים
ויבינו שפרוסה עם שוקולד זה טעים.
למה אי אפשר שהילדים יראו את המורה צוחק.
רוב הילדים לא מדמיינים שלמורים יש חיים מעבר לבית הספר.
אף מורה לא דיברה אף פעם עם הילדים עם הפעם הראשונה שהיא התאהבה, על מה
שהיא מרגישה כלפי העבודה שלה או מה היא עושה כשמשעמם לה.
השיחה היחידה בין הילדים למורה היא בשיחת גערה, בזמן השיעור המורה שוטף
את כל הידע והילדים סופגים אותו.
והכי גרוע , הילדים רואים במורים דמויות לחיקוי.
מה הפלא שהילדים מאבדים את שמחת החיים שלהם?
הרי כשהם ניסוי לצחוק בכיתה את הצחוק היפה והמשוחרר שלהם
המורה פנתה אליהם בגערה "בוא תספר לכולנו, כדי שכולנו נצחק"
או מה אתה ליצן? עוד מעט אני אתקשר להורים ונראה עד כמה תצחק"
בית ספר אמיתי מקנה כח לחיים.
מקנה ידע אמיתי.
איך להיות אנשים יותר טובים.
חברים יותר טובים
אוהבים יותר טובים
הורים יותר טובים.
ואת זה הילדים לא לומדים.
יותר חשוב ללמד אותם כמה זה אחד ועוד אחד.
במקום
לספר להם איך באמת יוצרים קשרים שיגרמו להם להיות הרבה יותר משניים.  |
| יהודית אוביץ - "בית ספר אמיתי מקנה כח לחיים" |
